.jpg)
.jpeg)
תקציר
מתימן אל ציון: זיכרון אישי קולקטיבי הוא ממואר משפחתי רחב יריעה המספר את סיפורה של משפחה יהודית תימנית שתחילתו ברובע היהודי של צנעא בשנת 1936, עם הולדת אמה של המחברת, ילדה אנאלפביתית שהושאה בגיל 10 לדודה בן ה-18, ומסתיים בשנת 1976 בתל אביב, בביתה של המחברת, קצינה בצה"ל בת 21, חדורת שאיפות אקדמיות.
דרך הסיפור והאירועים ההיסטוריים שעיצבו את עלייתם של יהודי תימן (העלייה ההמונית המזרחית הראשונה) מתגלה מרקם החוויה של יהדות תימן העתיקה שקיומה חוסל עם הקמתה של המדינה. בזרם אדיר של 50,000 איש שנמשך כשנה וחצי, עזבו יהודי תימן את צנעא ויותר מאלף כפרים – במשאיות, על גב חמורים וברגל בדרכם לישראל, מושא השתוקקותם הרוחנית. הספר מגולל את הסבל שנכרך במבצע העלייה, שהנרטיב הישראלי נטה להצניע. המסע, שתבע מחיר בנפש, גבה גם מחיר כלכלי ורוחני כבד כאשר העולים נעשקו מכספם ומאוצרותיהם התרבותיים והרוחניים בידי מי שעזרו להביאם. דלדולם של אלה שזה עתה הגיעו מעולם פרה-מודרני, מבודד, ירא שמיים ונאיבי, הפך אותם לאחר הגעתם לטרף קל מסוג אחר. וכך – בין גאולה לאובדן, בדור אחד נוצר נרטיב חדש תוך ניווט כואב וסוער בין ערכים של מזרח ומערב, דת וחילוניות – פינו אורחות חיים עתיקים את מקומם לכור ההיתוך הציוני החדש.
ביקורות
משה הלברטל
פרופסור לפילוסופיה, האוניברסיטה העברית
"על כנפי נשרים" פורש יריעת סיפור מרתקת ועשירה. הוא שוזר יחדיו סיפור כאוב של בריחה עם אתגרי ההגירה, העומדים במרכזו של העימות בין קהילה יהודית תימנית מסורתית לבין האתוס החילוני של הציונות הסוציאליסטית האשכנזית. זהו גם תיאור פסיכולוגי חד־תובנה של הדינמיקה המשפחתית – של הורים, מאבקיהם, פגיעותיהם ואומץ לבם – וסיפור מרגש של גילוי עצמי. מתוך נקודת המבט האישית והאינטימית הזו, של התבגרות המחברת, עולה דיוקן עוצמתי של ישראל בשנותיה הראשונות, על שסעיה והבטחותיה. הישג מסחרר ויוצא דופן.
אווה אילוז
פרופסור לסוציולוגיה, מחברת הספר Explosive Emotions: How Modern Society Shapes What We Feel (מרץ 2026).
זהו ספר מרתק, שהוא בו־זמנית גם זיכרונות משפחתיים נוגעים ללב וגם דרך מפתיעה ומקורית לספר את תולדות ישראל והציונות. הקורא לא ימצא כאן חלוצים סטואים או ניצחונות צבאיים מהוללים, אלא יפגוש בדמויות אנושיות, רוויות חולשות, של תימנים אלמוניים שבסבלנות ובעמל רב בנו את ישראל מלמטה. זהו סיפור זיכרונות על העיקשות של יונה ושמעון להסתפק בכל מה שהמדינה הצעירה סיפקה להם: גאווה ומקלט, אך גם עוני, גזענות ובושה. זהו גם סיפורו של מאבק נוקב של ילדה צעירה להשתלב. ובעומקו – זהו סיפורן של המצוקות הבלתי־מדווחות של קהילה שלמה.
ספר הזיכרונות של קהתי־ברונר מספר את סיפורה של הציונות מחדש, ללא שאננות, ללא רחמים עצמיים וללא האשמות. אי־אפשר שלא להיטלטל ולהתרגש מן התיאור המאופק הזה.
נועה תשבי
סופרת רבי־מכר ושליחת ישראל המיוחדת לשעבר למאבק באנטישמיות.
נעמי קהתי־ברונר מספרת סיפור שזמן רב היה צריך להיספר – חלק מרכזי מהנרטיב הישראלי: ההגירה ההמונית לישראל של יהודי תימן ושאר ארצות המזרח, על רקע אפליה וגעגוע לשוב למולדתם ההיסטורית. היא עושה זאת דרך סיפורה של משפחתה וסיפורה האישי, בלי לפחד מלגעת בנקודות הכואבות – מה שנותן לספר עומק, לב ודרמה.
ניקולס למן
מרצה בבית הספר לעיתונות של אוניברסיטת קולומביה, סופר וכותב מערכת ב־The New Yorker
זהו סיפור אישי כתוב להפליא ונוגע ללב, על קבוצה שהעולם יודע עליה מעט מדי – יהודי תימן, שנמלטו מתנאים קשים כדי להגיע אל המדינה החדשה שזה עתה קמה, ישראל, ושוב נאלצו להיאבק בעוני ובאפליה.
נעמי קהתי־ברונר היא מספרת סיפורים טבעית, בעלת עין חדה לפרטים חיים ותובנות פסיכולוגיות עמוקות.
ברוק גלדסטון
מנחת תוכנית הרדיו הציבורי "On the Media"
על כנפי נשרים הוא קריאה מעוררת סיפוק עמוק – ואף רבת משמעות. לא מילה אחת מבוזבזת בו; כל ביטוי, כל דימוי, כל זיכרון – כואב או עילאי – מעביר במדויק את חוויית החיים של מקום וזמן שתועדו לעיתים רחוקות: סיפורם של יהודי תימן והגירתם, חלקם מרצון וחלקם בכפייה, אל מדינת ישראל החדשה.
אבל הסאגה רבת־הדורות הזו היא בסופו של דבר גם סיפורה של אישה אחת יוצאת דופן – נעמי קהתי – שנעה בין העולם הישן, שבו חלומותיה נחשבו גדולים מדי, לבין העולם החדש, שבו נאלצה, חרף דעות קדומות, לחרוש את דרכה בעצמה.
זהו סיפור שמשאיר את הקורא גם נרגש, גם ענו – וגם מלא תקווה.
מחויות הקורא
יואל אסתרון עורך ראשי של כלכליסט לשעבר
ספר מטלטל, מרגש, אמיץ, כואב – הזכרון האישי קולקטיבי של נעמי קהתי ברונר הוא מסמך חיוני לכל מי שרוצה להבין את הסיפור הישראלי של העולים מתימן. המשפחה שחיה בעוני מרוד בתימן, הסבל בדרך התלאות לארץ, חבלי הקליטה הקשים במעברה – כל אלה היו המסגרת של ילדותה, בת לאבא ששימש שרת בבית הספר ואמא שניקתה בתים כל חייה, ושל הנערה שבחרה להשתחרר מכבלי הדת והמסורת הנוקשים, וצמחה לפסיכולוגית עם דוקטורט מאוניברסיטת קולומביה בניו יורק.
תנו לעצמכם מתנה מעוררת השראה.
דיטה קול רומן
לפני כמה רגעים סיימתי לקרוא את סיפרה של נעמי קהתי ברונר, ״מתימן לציון – זיכרון אישי קולקטיבי.״ הסיבה שקראתיו במהלך עשרה ימים, היתה פשוט חוסר הרצון שהחוויה תפסק. כתיבה מרגשת של סיפור גילוי העצמי והמשפחתי שזור בסיפורה של ישראל שגדלתי בה. תובנותיה של נעמי בעלות עומק פסיכולוגי, מעניקות מבט מורכב ללא צורך במיסגור דמגוגי – וכל אלה תוך קריאה מרגשת ומהנה. ממליצה בחום.
קוראים – קהילה לאוהבי ספרים
נעמי קהתי ברונר מספרת ב״מתימן אל ציון״ את סיפורה של קהילת יהודי תימן. היא סוקרת בקצרה פרקים בתולגות הקהילה ויחסיה עם סביבתב עד לעליה המסיבית לאחר קום המדינה, ומתייחסת להבטים רבים של תהליך הקליטה וההשתלבות בביתם החדש. הספר מספק מידע באמצעות הסיפורים האישיים והקהילתיים, מענין ומומלץ.
ד״ר מירב אלוש לברון – חוקרת תרבות ופעילה חברתית.
נעמי קהתי ברונר הפסיכולוגית, מבריקה ועתירת המבט והמחשבה, שמצליחה תמיד להאיר שכבות נסתרות, הוציאה בשעה טובה את סיפרה החשוב ״מתימן אל ציון.״ זהו סיפור שנע בין ביוגרפיה לעדות הסטורית, ואני ממליצה לכם בעוז לרכוש את הספר, ולקרוא. הספר ישתלב כראוי לגיבורו וגיבורותיו בקורות הסיפור היהודי, הציוני והישראלי. בהצלחה במסע. גאה בעשייתך.
רבקה קדים
לא יכולה להניח את הספר מהיד. בדרך כלל אני קוראת על קהילות אירופה, זה נושא חדש עבורי. קשה להפנים את הסבל שהקהילה הזאת חוותה, טרם הגעתה להתאקלמות בארץ. עשית עבודה נהדרת שלא היתה מביישת הסטוריונים בכירים.
ניצה ויינשטיין
זה עתה גמרתי לקרוא את ספרך.
קשה לי למצוא את המילים שתתארנה את תחושותי על המסע המדהים שלך. זהו מסע מפעים, מעורר התרגשות והערכ עצומה. היכולת שלך לתאר אותו ״בככותו״ מאפשרת להיות באמפתיה ולהבין את כל אחת מהדמויות (גם כשהן קשות ומפחידות), את עוצמתן ואת המאבק שניהלה כל אחת בדרכה ב״מעט״ שהיה להן. תודה שאיפשרת לי לראשונה מזה 3 שנים לקרוא ספר מתחילתו עד סופו.
עמי מורן
מרגע שהתחלתי לקרוא בו, לא יכולתי להניח את הספר מידי ועל הדרך התוודעתי למספר אירועים משמעותיים בחיי יהודי תימן (גירוש מוזע, למשל), פגשתי חוויות ילדות שלי עצמי (עגלות מוכרי הקרח והמוטות המאונקלים בהם השתמשו כדי לאחוז בגושי הקרח שמכרו, תנורי הנפט הנוראיים של ילדותנו ועוד) ואפילו שיר שלא שמעתי מזמן - ״דברים של לא כלום״ של נעמי לוי מפסטיבל הזמר ב-1964.
הספר הזה משיט אותנו במרחבי ההיסטוריה היהודית הקרובה והרחוקה יותר, בעדינות, באיטיות וברוך ומניח לנו להסחף על כנפי הדמיון ולא רק על כנפי נשרים. אני ממליץ עליו בחום.
רינה קסטלנואבו
אתמול סיימתי את הספר שהדיר שינה מעיני עד השעות הקטנות. הכאב שליווה את הכתיבה הורגש כה חזק בכל פרק גם אם הצעת נחמה. כלום לא ידעתי על תלאות קהילת יהודי תימן. החיפוש אחרי פת לחם והרעב שבשיגרה, התמותה של התינוקות, הפוגרומים והסבל הנורא שליווה את העולים ארצה. תודה שחשפת נעמי את הפרק העגום הזה שכה מעטים מאיתנו מכירים. בוקס בבטן זו ההתמודדות שלך הילדה המוכשרת והיפה שכה נחושה היתה להשתלב בסביבה ובחברה הנגועה בסממני אפליה וגזענות כנגד מנהגים נוקשים מבית. תודה נעמי על האומץ שבחשיפה!
ראיונות בתקשורת
סוכן תרבות | 24.07.26
הראיון השלם ״מתימן אל ציון זיכרון אישי קולקטיבי״ - נעמי קהתי ברונר מהדקה ה 20 לצפיה>>
שיחה עם מיכאל מירו עיתונאי ישראלי
איך הופכים זיכרון מושתק, שוד תרבותי ואלפי שנות דיכוי לריפוי אישי וקולקטיבי?אני מזמין אתכם לצפות ולהאזין לפרק מרתק במיוחד של ״שיחות עומק״ עם הפסיכולוגית הקלינית והסופרת ד״ר נעמי קהתי ברונר, לרגל צאת סיפרה החדש בהוצאת רסלינג – ״מתימן אל ציון: זיכרון אישי קולקטיבי.״בשיחה חשופה, רגישה ומטלטלת אנחנו צוללים אל פצעי העבר שלא תמיד דובר עליהם בבית:
ההגעה שדודים וחולים – שוד נכסי הרוח של יהודי תימן בדרך והגזענות במעברות.
הילדה שברחה ברגל – סיפורה הבלתי יאמן של אמה של נעמי, שניתנה כפירעון חוב בגיל 10, ברחה לבדה לצד החמור, ועלתה לאר אל תוך חיי הישרדות ומאבק.
בין השתקה לפרשת ילדי תימן – ההתמודדות המשפחתית והבין-דורית של הדור השני עם טראומת ההגירה.
מהקמפוס של קולומביה לחדר הטיפולים – איך הפער הזהותי הוליד את הדוקטורט ואיך הסיפור האישי נכנס לחדר הטיפולים.
שיחה שהיא צעד חשוב ב״נקוי הרעלים״ החברתי והתרבותי שכולנו זקוקים לוכדי להבריא. לצפיה>>
אודות דר' נעמי קהתי ברונר
נולדתי במעברת יד המעביר בדצמבר 1955. בגיל שנה וחצי עברו הורי לבית בהדר יוסף שכונת פועלים בפרברים של תל אביב שם גדלתי.
לבית ספר תיכון הלכתי לעירוני ד׳, ובצבא שרתתי שלוש שנים, בינהם כקצינה בנח״ל.
לאחר השרות הצבאי התחלתי את לימודי באוניברסיטה וסיימתי תואר ראשון בלימודי היסטוריה של המזרח התיכון ואסלאם. לפסיכולוגיה לא התקבלתי מפאת ציוני הבגרות הלא תואמים את תנאי הקבלה. במקביל עבדתי באל על כדיילת אויר להנאתי ופרנסתי.
בסוף שנות העשרים שלי פגשתי את בן זוגי, איתן ברונר, עיתונאי יהודי אמריקאי ועזבתי בעקבותיו לאמריקה. שם התחלתי את לימודי הפסיכולוגיה עד לסיומם בדוקטורט בפסיכולוגיה קלינית באוניברסיטה של קולומביה בניו יורק ב 2006.
היום אני פסיכולוגית קלינית, בקליניקה פרטית ומחלקת את זמני בין ניו יורק וישראל. יש לי שני בנים, אלעאי וגבריאל ושני נכדים, הוגו ואיילה.
יצירת קשר
יש לכם שאלה, מחשבה או רצון לשמוע עוד על הספר?
אשמח שתשאירו פרטים, ואחזור אליכם בהקדם האפשרי.